מה יש ביום הזה שגורם לי להרגיש חגיגית כל כך?
מה יש ביום הזה שגורם לי להרגיש חגיגית כל כך? מהרגע שיצאתי אל המרפסת אני אחוזת תזזית. האם זה מפני שכל העצים שמסביב לביתי מתחילים להבטיח בפריחה? עשרות הציפורים הצעקניות או אולי אלו כל הגוזלים הטריים שזועקים במקור פתוח, מייחלים לפתוח כבר בחיים? הרבה מהם מוצאים את דרכם אל האדמה שמתחת לאזדרכת, או שאני פושת בגופם השקוף, על מדרכות האספלט שקולטות אותם אליהן בדממה, טרף לחתולים. אולי זה מכיוון שפסח הוא מעין צומת של עונות, זו האפורה מפנה את מקומה לאביב פורח בדממה עייפה. והאביב, העונה האהובה עלי, נפתח מבעד לחלוני כמו מניפה מרהיבה. אין רגע בו אינני מצפה כבר לרוץ החוצה, אל הגינה, לבדוק מה פרח, מה הנץ גם אחר הצהריים אנחנו ישובים, דב ואנוכי, ואני כל כך מרוצה עד כי אני מאפשרת לו להאזין למוסיקה הקלאסית שלו ולא מציקה. אדרבא, אשכנזי מכובד, יושב תחת האיזדרכת, מעלעל בעיתוניו, מהמהם בשתי שפות, שלא אשכח שהוא זה המלומד. את ליל הסיידר אנחנו עושים בחדר האוכל של הקיבוץ, תחת מעטה כבד של שיבולים ושולחנות מכוסים במפות לבנות. אפשר להריח את ניחוחות של הבישולים של אליעזר עד לכאן, ולשמוע את הקולות הגבוהים של ילדי כיתה א', כשהם באמצע חזרה, מצווחים את 'מה נשתנה'. כמה שאני אוהבת את החג הזה.
בכל ערב חג, גם בפסח וגם בראש השנה, אני ממהרת להזמין קרפיון דשן מן האקונומיה. אני מאוד מתרגשת להכין גפילטע פיש בדיוק כמו שהיו לי בבית אמא. מקפידה על זיגוג עם פלפל אנגלי וגזר עגול לקישוט, ביחד עם חזרת חריפה, כזו שפותחת את מערות האף. אני מכינה כמות נכבדה ואז אני מקפיאה חלק ממנה, להגיש עם כוס בורשט קרה לכל אחד שמזדמן.
עתה אני עושה את דרכי אל חדר האוכל, לאסוף את הקרפיון שהזמנתי. אני עולה על הקלנועית, מניחה לדב להשתרע על הכסא בחוץ. אינני זקוקה לעזרה. אני עושה את דרכי בשלווה, מביטה הנה והנה, כמה פריחה! כמה עלי כותרת מדיפי ניחוחות וצבע. מחר אסע אל המשתלה של תותה, אביא כמה עציצים חדשים לקשט בהם את המרפסת. כשאני מגיעה אל הרמפה שמחוץ למטבח, ביתי השני, אני משאירה את הקלנועית מתחת לאורן הכבד ומטפסת נמרצות במדרגות הברזל. רק שלא יגעו לי בדגים! בטוחה שהגעתי ראשונה. אני מוצאת את ר' האקונום במשרדו והוא פונה אלי לאיטו. אני מזהה מבט לא ברור בעיניו. 'נו', אני מאיצה בו, 'קדימה! באתי לקחת את הדג ששמרת לי'. ואני פונה בחצי גוף לכיוון המקררים הגדולים. שנינו יודעים שאין לו היכן להחביא שום דבר ממני, אשת מטבח הילדים. ר', נעמד לאיטו. מנקה את חולצתו מלכלוך נעלם ושולח לכיווני יד מהססת. 'ראי דבורה', הוא אומר לי. 'המשלוח שהגיע הבוקר היה מאכזב מאוד'. 'כמה דגים רזים וזהו, 'ואת יודעת שאת לא החברה שיחידה שמחכה לקרפיונים'. 'טה טה טה' אני עונה לו. 'בלי הקדמות וכחכוחים'. איפה הדג שלי? שנינו פונים אל המקרר והוא נכנס פנימה וחוזר עם דג עלוב בידיו. קרפיון מבוייש וחסר שמחת חיים. עיניו הכבויות מספרות לי על רגעיו האחרונים.
'מה זה?' אני שואלת, משתדלת לשמור על נימה מפויסת. אבל קולי בוגד בי. סימן השאלה שלי ממש מאיים, וקולי בורח לכמה כיוונים שונים, באחת הופך לשאגה קטנה. 'מה אתה חושב לעצמך? מה אעשה עם השממית הזו, העלובה'? אי אפשר להוציא ממנו יותר משתי קציצות – למי אגיש השנה שתי קציצות קרפיון'? 'אפילו דב מצפה ממני למנה אחת טובה'. ר' פונה ממני, חסר סבלנות, מדבר אלי וגבו כבר מאותת לי שזמני תם. החוצפה! בבת אחת אוזלת ממני הסבלנות שניסיתי לשמר. לשונות של אש מלחכות את בטני. גברים יהירים עם טון מתנשא תמיד מציתים בי אש רעה. אני תופסת את שרוול חולצתו, מבהירה לו שאני אהיה זו שתסיים את השיחה ביננו בזמני שלי, ולא אקבל את ההתנהגות הזו, לא אתפנה בשקט כמו כבשה נזופה. הוא משחרר את ידו בשאט נפש, ממשיך לדבר אלי בעודו עושה את דרכו לעבר הדלת. 'תתבגרי דבורה' אומר לי גבו. 'את לא החברה היחידה שמבקשת ממני בקשות. 'מה לעשות שזה הקרפיון שהגיע? תהיי יצירתית'. החוצפה!! בין רגע אני שוכחת היכן אני. בבת אחת אני שבה לחצר ביתי, אחיי הגדולים רצים ממני, אוחזים בבובתי, צוחקים בקול גדול. 'תפסיקי ליבב ילדה טיפשה' הם קוראים אלי. חמה אוחזת בי ואני תופסת בזנבו של הקרפיון ושולחת אותו בזעם לדרכו. הוא מתעופף מעלה ואז נוחת ברעש לח ישר על גב חולצתו של ר'. 'הא לך', אני צועקת אליו, 'תבשל אתה את הראשן הזה' 'שיהיה לך בהצלחה'. רועדת מזעם אני עושה את דרכי אל הקלנועית הדוממת, מעיפה מבט אחרון אל ר' שנשאר לעמוד במקומו, המום. אגיע הביתה ואודיע לדב שיחפש הסעה לחדרה. אולי עוד נספיק להגיע לשוק, נשים יד על קרפיון הגון. אבל ר' מבקש ממני שאעצור. 'גברת רשב"ם הנכבדה' הוא מגמגם אלי. ואז הוא מפתיע אותי. 'חכי רגע' הוא קורא אלי, ואני, מבולבלת מכל הכעס שהשתחרר מאצלי בבת אחת, פשוט נעמדת במקומי, מניחה יד רועדת על ליבי. באמת שלא התכוונתי לתקוף ככה, לא האמנתי על עצמי. 'חכי'. אומר לי ר'. 'נדמה לי שישנו דג אחד ששמרתי לצ', והיא לא הגיעה' לאסוף אותו. 'בואי נראה מה תגידי על הקרפיון שלה'. הוא שב למקרר ואז יוצא ממנו, בידיו נח קרפיון מפואר. קשקשיו נוצצים בהבטחה, עיניו מבריקות אלי בשובבות. 'נו נו נו' אני אומרת לר', כשאתה רוצה אתה בהחלט יודע'. מה דעתך שאשמור לך קציצה עסיסית? תבוא אלינו נשב ביחד במרפסת? הוא נסוג אחורה, מניע את ידיו באי התאמה. 'זה בסדר דבורה, הכל בסדר. אני לא ממש חסיד של גפילטע'.
אני פונה לדרכי. לא איכפת לי. יבוא, לא יבוא, בשתי לעיסות אני משתלטת על המנה שלו. מעכשיו הוא ידע. לא מתעסקים עם דבורה רשב"ם, ובטח שלא מזלזלים בקרפיון שלה. אני עולה בגאווה על הקלנועית, הקרפיון שלי מונח בביטחה לצידי. בראשי אני מזמינה כבר את השכנים, הנכדים, הבנים, כל מי שאפשר. העיקר למלא את הבית, לחגוג את החג.
