זוגיות רבת שנים

12/4/20

נדמה כי לאחר שנים כה רבות, אני אמורה לדעת כבר כל צעד ושעל בנשמתו הקטנה של דב. כביכול, זוג שחי ביחד במשך שנים, המון שנים, מכיר ויודע את צפונות הלב האחד את בת זוגו. ולא. שנים יחד הן מצע של היכרות מעמיקה אך אישיותו של אדם היא כל כך חמקמקה. יש לנו את הרגילי היום יום שלנו, את מה שכל אחד מאיתנו עושה כבר ללא מחשבה. הקימה, ההתהפכות האיטית לצידי המיטה, הישיבה. ישנו ריטואל קבוע, למשל - הקפה. דב כבר שנים יודע לקום ממיטתו ולהרתיח את המים בקומקום. לאחר מכן יצעד אל המקלחת לטקסי בוקר הקבועים שלו, אדי המים החמים מפזרים את מה שהוציא מקרבו. הוא ייצא לבוש בגופיה הלבנה שלו, מכנסי העבודה כבר חגורים היטב אל מותניו, והוא זורח כולו, לחייו מגולחות למשעי, והוא מפיץ ניחוח ברוט למרחקים. כמעט מוכן אל היום החדש, הוא ייגש ויכין לשנינו קפה עם סוכרזית, יפשפש באצבעותיו אחרי עוגיית שמרים. שנינו נשב ביחד, לוגמים מן הקפה. נהנים מהרגע הזה. שננים שקמתי השכם בבוקר, ממהרת למטבח הילדים, הרבה לפניו. רק לעת זקנה, זכיתי בשעות הבוקר הללו במתנה. בצהריים אנחנו יושבים יחדיו בחדר האוכל, עם השכנים הקבועים שלנו לשולחן. אני מכירה את קצב לעיסותיו, את האופן האיטי להחריד בה הוא מרים את כוס השתייה אל שפתיו. לאט הוא לועס את המזון ואני, כולי חיפזון מוצאת את עצמי רוקעת ברגלי, חסרת סבלנות, לפעמים אני משאירה אותו לשבת עם החברים ומוצאת לי תירוץ – דואר, או משהו לקחת במתפרה, העיקר לא להזדקן שם בישיבה ליאה. במקרים כאלו, כאשר אני משאירה את דב לגורלו, אינני יודעת מה הוא עשוי לעולל בזמן בו אינני לצידו. מבין שנינו, אני היא זו שידועה במזגי החם בעוד דב נחשב לאיש שקט ונעים הליכות. אחד כזה שלא ירים את קולו. אולם מי כמוני יודעת עד כמה קשה לו לכבוש את כעסו, ומאחורי החזות השקיטה, החיוך הנכלם, בוער איש קטן בזעם אין קץ. וכך יוצא, שהוא חוזר אל החדר ואני מצליחה לנחש כהרף עין שבערה מתחוללת בתוכו. הוא עצור ועיניו כבושות בריצפה. פרקי ידיו מלבינים ממאמץ כאשר הוא לוחץ את הידית של דלת הכניסה. אחרי כל כך הרבה שנים יחד, אני אמורה לדעת כיצד לגשת אליו, מה לשאול. ולא! אינני מצליחה לפענח את האיש הקטן הזה, אינני מצליחה להגיע אליו כאשר הוא זועף כך, סוגר בפני כל גישה אל ליבו. ואז, אני תמיד מופתעת מחדש למצוא את עצמי חסרת מילים. אני! ושוב אני מנסה את מזלי, זורקת שאלה לכיוונו אבל היה והוא כעוס מאוד, נעלב, אין לי סיכוי לדבר איתו והמעט שאזכה לו היא מילה רפה שתזלוג החוצה ותתפזר, עלובה, בחלל של חדר השינה. אנחנו נכנסים למנוחת הצהריים שלנו כמו שני זרים. גב אל גב. שני חרדונים נרדמים. בשעה ארבע, כמו שני תורים זקנים אנחנו נדהמים למצוא את היום הממתין לנו, שנמשיך אותו מן המקום בו עצרנו. שוב קפה עם סוכרזית והפעם עם לקרדה קטנה מרוחה על פרוסה של לחם שחור עסיסי. אולי הלקרדה תעלה איזה חיוך על הפרצוף העגמומי? 'נשב בחוץ' אני שואלת אותו, מדברת עם עצמי. נו כמה אפשר? הלך לישון זועף וקם עצבני. מה יש לדב הזה? בדיחה לא תעזור כאן, הוא יחשוב שאני מקילה ראש באירוע הסודי שחווה עם עצמו. הוא לא עונה אבל גורר את עצמו אחרי. 'דב בח-ייך'  אני אומרת לו. 'מי הרגיז אותך'? הוא לועס בשתיקה. מרים את העיתון גבוה. והופה אני איננה. כל מה שנותר לי הוא להביט על הידיעות האחוריות. מנוול. אני קמה, גוררת את הכיסא על ריצפת המרפסת. טורקת את הדלת כשאני נכנסת אל הבית, דופקת דלתות של ארונות המטבח. פוף וחזרתי לבית אימי. ילדה קטנה ונזופה. שום כלים אין בידי. עד שלא ייצא מזה, אני לבד. כמה שנים ביחד, וכל מצב רוח כזה מחזיר אותי לנקודת ההתחלה. אני לא יודעת מה עושים עם האיש הזה, ולמען האמת גם אין לי כח לזה. טריקת הדלת מקפיצה אותי מהעמידה הקודרת אל מול הכיור. נכדה נכנסה! נכדה סמוקת לחיים, סתורת שיער, ידיה דביקות מאיזה ממתק שנמס זה מכבר. סבתא סבא היא קוראת בקול גדול, ואני מעיטפה מבט החוצה, בהקלה. הנה מונח העיתון, הנה הוא לוגם מהר מהכוס, הנה הוא קם, חיוך מתפשט על פניו, לקראתה. 'שרונקי איפה את'? היא תישאר איתנו לארוחת ערב. אילו נחזיר אותה לגן. העיקר שתישאר כאן, תאוורר את התיש הזקן. עד להשכבה וכיבוי האורות, הוא כבר ישכח.