גיוס

שרון רשב"ם פרופ

שנאתי גיוסים.
שנאתי את הפתק שנתלה על לוח המודעות בחדר האוכל, שהתריע על איסוף חברים מהרמפה
בשלוש וחצי או בארבע וחצי..
מי זוכר.
(בטח אחרי מנוחת הצהריים).
נסיעה קצרה לשדות,
חלוקת מעדרים -
הליכה איטית בגב שפוף,
מחפשת עשבים שוטים.
יאוש.
אבל תמיד בתוך זה, בזמן הגיוס -
קרו גם דברים טובים.
הטבע האינסופי של שדות מחולקים שורות שורות בחומים וירוקים.
והצרצורים המהפנטים של כל החרקים הנעלמים
כל כך מרגיע
ואחרי שאת פוסעת לבדך לאורך שורה ארוכה, העיניים באדמה החומה -
את מרגישה את הפתיחה השקטה, המרגיעה
של הקשרים הכבדים שבראש.
המחשבות המידיות של מה שעכשיו ומה שמחר ומה שהיה הבוקר -
מפנות מקום לאחרות, רחבות יותר ואת מתמסרת אליהן בלית ברירה.
ציורים, שירים, סיפורים..הראש מתמלא באפשרות אחרת.
את, את אחרת.
והרגע הנהדר שבו השמש מתחילה לשקוע והאויר נעשה צונן, חברי.
והעגלה עם מיץ הפטל הקר, והקרטיבים שקיבלנו אחרי.
העליה לעגלה, הנסיעה חזרה. הקלה.
הידיעה הפרטית שלך -
שכל כך לא רצית, ובכל זאת עשית
ועכשיו הפעם הבאה נראית רחוקה כל כך
ואף אחד לא יגיד עלייך שאת אחרת,
מתבטלת,
עצלנית,
מוותרת.
למרות שאת יודעת,
שפשוט היית רוצה להיות באלף מקומות אחרים,
לעשות דברים שונים,
לבד.
(אבל אין לך ברירה).
ובכל זאת,
הצלחת למצוא לבד, היית לבד.
גם בתוך הרעש
של הגיוס.

גיוס | שמן על לוח עץ | 60X60 | 2011