הרצות בלילות
הרצות בלילות
הרצות בלילות
הזכרון שרץ איתי מימי ילדותי - ההליכה מדי ערב עם אחד מהורי, בשבילי הקיבוץ, במסלול הקבוע, מבית ההורים לבית הילדים להשכבה.
את הלילה היינו עושים בבית הילדים, במסגרת הלינה המשותפת שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים בארץ.
חלומות שחזרו על עצמם בלילות ההם, בבית הילדים, המשיכו ללוות אותי עד בגרות. אריה לבן ענק שרודף אחרי מסביב למבנה הגן חוזר עד היום לבקר אותי בלילות.
כשהפחד היה מעיר אותי והקריאה לשמרטפית (תורן\נית שתפקידם היה להענות לקול הבכי שבא מאחד מבתי הילדים) לא הביאה ישועה, (במיוחד בלילות רעמים וברקים) הייתי מוצאת את עצמי רצה אחוזת אימה לחדר ההורים. אני זוכרת את העקצוץ בעורף, את התחושה הזו שתיכף מישהוא אוחז אותי, ומנגד, את הצורך להגיע לאבא ואמא ויהי מה.
לפני מספר חודשים, תוך כדי נסיעה, שמעתי שיר של הזמרת דניאלה ספקטור, "זה הזמן" ועצרתי בצד. בוכה.
המילים בשיר ציירו את התסריט והצורך ליישם את הזכרון ולהפוך אותו למוחשי היה חזק.
יצרתי קשר עם היוצרת הנהדרת הזו וקיבלתי את הסכמתה לעשות שימוש בשיר. זוג צלמים מוכשר ורגיש (רועי ורן מ פשוטצילום) העביר את הרעיון לכדי מציאות, ובעלי ובתי הנהדרים מימשו את זיכרון האב-בת שלי. צילמנו בקיבוץ גבעת חיים איחוד בו גדלתי, בין שבילים בהם הלכתי (או רצתי ) כילדה.
זוהי התוצאה. תודה רבה רבה לכל מי שלקח חלק בעשייה.
באהבה לכל אלו שרצו בלילות.