כיתת אלון

שרון רשב"ם פרופ

משפחה לא בוחרים. נולדים לתוכה.
כך גם כיתה בקיבוץ. נולדים לתוכה. גדלים איתה
ולא שוכחים אותה אף פעם. כיתת אלון.
גם כשעוזבים מאחור את הקיבוץ, גם כשלא שומרים על קשר, גם כשבונים חיים אחרים nבלי להשאיר מזכרת בתוכם מאלו שהיו פעם...
אבל הכיתה היא חלק ממך. את חלק ממנה. היא מייצגת את סוגי האנשים שתפגשי בדרך, היא שיעורים לא גמורים, בכיתה שלא נשכחת.
בחודשים האחרונים, ביוזמתו של אחד מאיתנו, התחלנו להיפגש בשביל לבדוק מי ומה היינו האחד בשביל השני. מה נשאר אצל כל אחד מן החוויה המוזרה הזו. ללטף צלקות האחד בלב השני, לפעמים כאלו שכל אחד מאיתנו יצר אצל חברו.
המפגש הראשון היה לא פחות ממדהים. הפנים, חיתוך הדיבור, האנשים שחיו לצידי במשך שנים לא מבוטלות..
הם היו חסרים לי. ועד כמה שלא נזקקתי לקשר הזה בשנים האחרונות, ככה הוא היה לי טבעי, משמח מחבק.
בעשר השנים האחרונות ציירתי אותנו פעם אחר פעם. חבורה של ילדים חסרי פנים, חסרי זהות. הקבוצה הייתה חזקה מהיחיד, דרשה ממנו ליישר קו ולהתאים את עצמו, לא לחפש תשובות בתוכו אלא למצוא את אלו שהכינה לו הקבוצה ולהרכין ראש בתבוסה. הפחד הכי גדול היה למצוא את עצמך מחוץ לקבוצה. דחוי, בודד, שונה.
והיה רע. והיה גם טוב.
אני מודה על השנים שלקחתי לעצמי. הייתי צריכה לדעת מי אני. בטח שלא יכולתי למצוא את עצמי לידם.
עכשיו, כמו אחים אבודים אני נזכרת כמה שלמה התחושה כשמכל צד יש מישהוא שגדל שם איתי ביחד.
בשבת האחרונה נאלצתי לוותר על מפגש כזה. הייתי מופתעת מכמה קרועה הרגשתי. כמה רציתי להיות שם. לשמוע את העבר המשותף נחשף שוב, להיזכר ביחד. ליישר קו.
מוזר לי. מאוד מוזר. אבל כל כך נכון.

כיתת אלון | טכניקה מעורבת על בד | 110X110 | 2008 | נמכרה