אהבה כחולה

שרון רשב"ם פרופ

היא נשארה בתוך עצמה.
לבדה.
שנים של חיים משותפים.
אחד בשביל השני. אחד נגד השני.
אחד נגד השני.
אחד עם השני,
אף פעם לא לבד.
כשרבו, כשהרגיזה אותו, היה עומד מול קיר חדר השינה,
בגבו אליה וממלמל, אגרופיו קפוצים: "אישה ארורה, אישה ארורה".
מתקדר. מתאדם.
ואחר נרגע, פונה אליה,
מפויס.

תמיד רצתה יותר. עוד. עוד. הוא רצה פחות. מעט. אחרת.
הספיקו לו חוברות התשבצים שלו, אותן היה פותר ואחר כך מוחק וחוזר חלילה.
והטרנזיסטור המאורך, הלבן, קולו הצווחני נישא מחדר המקלחת, המרפסת, הכורסא.
היא רצתה לחיות. לטעום. לנגוס. לבצוע את החיים.
בגדים מצויצים, שרשראות, נעליים, כותנות ובשמים.
ואוכל.

נגרר אחריה, מבטו מורכן. הסכים כמו ילד, לרב בקשותיה.
וכי הייתה לו ברירה?
ושנים רבות. ביחד. עוברות. לא שמים לב. הנה זקנה.
ביחד ולבד.

פתאום היא לבד.
הוא לא בחדר השינה. לא ישוב בכורסא. לא מחכה לכוס הקפה בארבע וחצי.
חוברות תשבצים מיותמות, מחוקות, מחכות. טרנזיסטור אילם. כבוי. עוד יום ללא חדשות.
ניסתה לתפוס בשתי ידיה את העצמאות המאוחרת. יצאה ונכנסה, נכנסה ויצאה, נסעה לבדה על הקלנועית הלוך וחזור. ישובה במרכז הכיסא אבל קצת בצד. מרחה אודם על שפתיה. תנועותיה נמרצות, בוטחות, רועדות...
יצאה מן הבית, גבה אל הדלת, כתפיה משוכות אחורה, מצפה.

נסעה. אכלה. שחתה בבריכה.
חזרה הביתה, שערה משוח לאחור, לבד.

ופתאום הריק שבבית. הבית הריק. הריק חי שם אתה במקומו. לא מתווכח, לא מתרעם, עוטף אותה בשתיקתו.
הלבד שלה היה כל-כך בודד...עד שלא מצאה עוד טעם.

אהבה כחולה | שמן על בד | 100X100 | 2014