הזמן שלי

שרון רשב"ם פרופ

הזמן כפונקציה של גובה.
כשאת קטנה,
נמוכה,
והעולם הגדול גועש סביבך,
עצום ובלתי נתפס,
הזמן הוא מחוג ענק
כבד משקל
מבדיל בין המטלות שלך לרגעי החופש הנכספים.

כשאת גדלה,
את לומדת למתן את פרכוסי חוסר הסבלנות שלך מולו,
להיאסף ולארגן את סדר היום שלך אל מול המחוג העקשן.

אחר כך את לא יכולה בלעדיו,
את לומדת להיאחז בו,
תלויה בו כי הוא השמש והירח.
על פיו יישק דבר.
השלב שבו את מבינה שזה כל מה שהוא יודע,
לסמן את קצב הזמן,
את מבינה שהיית צריכה להפנות לו גב.
לנטור לו על חד הממדיות,
כי את כבר שבויה וכל מה שהזמן מראה לך
הוא את מה שהיה ולא יחזור עוד,
או את מה שלא הספקת לכבוש
ואת רוצה לשוב על עקבותייך
להתעכב על רגעים מסוימים,
לא לפחד להשתהות.
לא לרצות להספיק כלום
ומאוחר לך.

נראה לי שאם תחכי עוד קצת,
תביני,

ישנו הרגע בו הגיל שלך קובע את הזמן.
גיל בו סיימת את רב כיבושייך.
את רב מטלותייך לפחות לאותו היום.

זה הרגע בו את מוצאת את עצמך ישובה,
והזמן הוא רק ביטוי של אור,
של מזג האוויר,
של פריחה משתנה וציוץ ציפורים.
הזמן הוא בידייך,
כנראה שאת כבר גדולה.