לסובב את הראש לקיר

שרון רשב"ם פרופ

העבודה בנויה מ-25 לוחות עץ צפצפה, עליהם מצוירים בטכניקה מעורבת דימויים הקשורים לזיכרונות שלי  כילדה שחוותה את הלינה המשותפת בקיבוץ גבעת חיים איחוד.

ישנם זיכרונות, וריחות וקולות שמזכירים לי נשכחות עד היום. קול של רעם מתגלגל, איוושה של צמרות עצים ברוח, ריחה של אדמה רטובה מגשם,קיאת התנשמת, קולו של הלילה.  

התהליך של פרידה חוזרת בלילה מההורים, הידיעה כי מה שלא אומר וכמה שלא אבכה, שום דבר מאלה לא ישכנע אותם להישאר איתי, והכניעה למציאות בה אני נקראת לסובב את הראש לקיר, לעצום עיניים ולסגור את הפה. המטפלת שאחראית על ההשכבה צועדת לאורך המסדרון ושרה שיר ערש (..במשעול בלב שדות..זוג פוסע לבדו וידה בתוך ידו..) ואז השקט. אחרי שהיא הולכת לדרכה, אני מתחננת אל השינה שתבוא ותיקח אותי  בכדי שלא אשאר לבד, ערה.  בעבודה  זו הבאתי דימויים הזכורים לי  מאותם לילות: נעלי הבית של המגפר, המיטה מברזל, החלון השחור מעל לראשי, הפחד מיללת התנים, ניסיתי להעביר בעזרת טקסטורות וצבעים את התחושה של פחד, בדידות, רוח שורקת  וחלומות רעים.

בעבודות שלי בשנים האחרונות, אני מנסה להעביר את  הזיכרונות המלווים אותי מהילדות דרך  אינספור דימויים הרצים בראשי. שלבים רבים מילדותי באים לידי ביטוי בציורים המנסים לשחזר את תחושותי כילדה. בזמנו יצרתי לעצמי עולם משלי במקביל למציאות בה חייתי. כעת, אני מנסה לשחזר את המציאות הזו  ולא לברוח ממנה. תחילה עסקתי בדמות הילד בקיבוץ כפי שתפסתי אותה אז. תחושת הנעלמות הייתה החזקה מכל. התחושה בה אתה חלק מקבוצה גדולה, נטול זהות (והרי הזהות האישית מבדלת אותך מגוף הקבוצה  דבר שעשוי להביא עליך את תשומת ליבם השלילית של המחנכים והמטפלות. הפחד הגדול ביותר היה להיות מקוטלג כ"בעייתי".) ניסיתי להעביר את  התחושה הזו דרך דמות אנונימית, נטולת פנים של ילד/ילדה כאשר הלבוש של כל אותן דמויות, גופיות ותחתונים לבנים, קושר את כולן ביחד. לכל דמות מספר המוטבע על הגופייה  - מספר אותו קיבל  כל אחד  ואשר ליווה אותנו עד בגרותנו. כך ידעו במכבסה לשייך כל בגד לילד אליו היה שייך.  אני הייתי 16 אפור. מכיתת אלון.

בהמשך הבאתי את זיכרון השמלה הכללית, אותה שמלה אשר הייתה תלויה בארון הבגדים בגן ושהייתה שייכת לכולן. אי אפשר היה לייחד את עצמך דרך העדפה לצבע או מרקם של בד, כי לא היה לך בגד משלך אותו בחרת לעצמך. הכל היה של כולם.  

אני מנסה להביא את דמותה של "ההבטחה" אותה הבנתי מספרים אותם קראתי ( נשים קטנות, תעלוליה של סופי וספריה של הרוזנת דה סגיר), וסרטים שראיתי, בה הילדות היא התקופה היפה בחיי ם– תקופה נטולת דאגות וטרדות, מלאה בתעלולים ומשובה,  וממולה, להציג את ה מציאות שלי כילדה. מציאות שהייתה שונה לחלוטין.

במשך הזמן הבנתי כי הרצון להעביר זיכרון מהילדות ירגיש אמין יותר אם יהיה מצויר  באופן ילדי. עזבתי את הניסיון  לציור ריאליסטי והתמקדתי  בסמליות של צבע, צללית, הבעה.

"ראובן רובין צייר בתים בתל אביב בשנת 1932. בתים קטנים, פשוטים, ..שלוש  סירות מפרש שטות בים..כולם נראו כאילו צוירו בידי ילד. מותר לנו לשער כי  האמן שצייר אותם ביקש לייצג מציאות מסויימת, מסוננת מבעד לתודעה  ילדית... רובין ביקש לעצב סגנון ציור שיקרין את חווית ההבטחה.

 "בדימוי המיתולוגי שלו, הילד הוא חסר אחריות, יצרי, ואותנטי, ועם זה – פגיע וחסר כוח אמיתי.  האמן-הילד אינו מורד ממש בסדר השליט אלא לכל היותר "שובר את הכלים ולא משחק". הבחירה של אמנים בעמדה מפורשת כזאת היא אפוא גם בחירה במרד מושהה או מסורס מראש. ." " ראובן רובין רצה לשכוח את כל מה שלמד בעולם הישן, ליצור בדרך רעננה, טרייה ואפילו עילגת במכוון. הטריות הבתולית והטוהר הילדי נטול הטרגיות היו חומריו של החלום הציוני, חלום הלידה מחדש.." (יגאל צלמונה  100 שנות אומנות ישראלית)

בראיון עימו, אומר רפי לביא: "בגיל 20 נפתח לי הרצון להיות אני – לא להיות שונה או נגד, לא אחר, אלא מה שנכון לי. לבטא את האני האמיתי מבפנים. לא להיות קשור למוסכמות תרבותיות אלא להיות אני אני אני –" לביא ביטא אז את הרצון שלו לדבר בלי שפה.

"בבסיס ההתיילדות שהיא, איפוא, תופעה מרכזית חשובה ומטרידה בתרבות הישראלית, עומדת הכמיהה לאוטנתיות. הזהות הישראלית היא זהות ריקה. היא נולדה משלילה, שלילת הגלות וכל מה שיש בה הוא בעצם מה שאין בה – היא מלאה חלומות מיתוסים וחרדות, אבל אין לה נפח אמיתי. קליפת הזהות הריקה הזו חיפשה לה פיסת אותנטיות להתחבר אליה, והיא מצאה אותה במוות וגם בעולם הילד" (יגאל צלמונה 100 שנות אומנות ישראלית)

בשיר של יעקב רוטבליט "לשרוק בחושך" שר אריק איינשטיין:

כל אחד, לפעמים, שורק בחושך
זה נעים, זה תמים לשרוק בחושך
גם אני לעצמי, גם אחר במקומי

כל אחד קצת פוחד לבד בחושך,
כל אחד קצת בודד בתוך החושך
שום דבר באמת, רק טיפה לא שקט

תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור

מחשבות לא טובות באות בחושך
לא מרפות, לא עוזבות אותך בחושך
על רוחות ושדים ודברים מפחידים

תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור

גם אני לעצמי, גם אתה...
על רוחות ושדים מפחידים

תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור

אולי השמיעו לנו את השיר הזה בהשכבה בבית הילדים. ואולי שמעתי אותו והתחברתי מיד. אבל אין ספק שהוא פס הקול של העבודות שלי.