החדר החשוך

שרון רשב"ם פרופ

 
 
היא.
כל הזמן משתדלת
מנסה. מנסה.
מנסה נוראות היא מנסה
ואיך שהוא, תמיד היא לא ממש מצליחה
מצפים ממנה, דורשים ממנה! (אצבע גרומה, עצומה, לפני פרצופה)
להיות קשובה,
והיא, מה שחשוב לה, זה להגביר חושים, שיעבדו
יזהו מראש, יהיו פנויים לקלוט
את הרגע של התפנית
את הרגע של השינוי, (איך שהוא זה תמיד באשמתה).
אסור לה לשקוע בעצמה, אגואיסטית קטנה, אגוצנטרית. חצופה.
עוסקת ברצונותיה הילדותיים, חסרי החשיבות.
אסור לה! (היא תדאג לזה),
היא אוסרת על עצמה!
כל יום היא מצווה על גופה הקטן להיות קשוב, מתחשב,
הורי ודואג.
וכשהרגע מגיע,
זה תמיד בהפתעה
(איפה היא הייתה? למה לה ראתה??)
והחדר החשוך, דומם,  דחוס, מוגף.
מכל מה שהיה לא מספיק יש עכשיו הרבה פחות.
קבר אימהות
ובחוץ שקט, אחיה הקטנים סובבים בעיגולים, אבודים.
קבר אחים.
ואין לה מושג מתי זה התחיל והיא לא יודעת מתי זה יפסיק
אבל עכשיו
היא בזה, היא בזה, היא רק בזה.
וזה הרבה יותר רחב מכתפיה הקטנות
וכל השירים וכל הסיפורים וכל הציורים
לא יעזרו לה בלחכות
והיא בציפייה,
והיא בתעייה
ואין לאין ללכת ואין מאיפה לחזור
וממילא הוא לא יעזור
וככה זה בשבילה. ככה זה בשבילה
וככה זה תמיד יהיה
כי ככה זה תמיד
היה.