משחקי מלחמה
במבט לאחור, אני לא ממש זוכרת, לא חוזרת לפרטים
במבט לאחור, אני לא ממש זוכרת. לא חוזרת
לפרטים, למילי המילים, לאיך התחיל ולמה.
לא זוכרת מי אמר קודם,
לא זוכרת כמה.
אני כן זוכרת תחושות. זוכרת עלבון, זוכרת צער
תלמים תלמים הם נחרטים על ליבי
כמו זכרון קלוש של מחלה קשה
לא הצלחתי לפתח לה נוגדנים.
לא מצאתי תרופה. כזו שתמנע את הכאב הבא.
ואני חתול עיוור שלא נוחת כבר על רגליו
וגם אם מגיעות לי תשע נשמות
אני לא בטוחה שחשוב לי ליישם אותן
שלב אחרי שלב אחרי שלב
עלבון הוא כוויה אדומה מדם.
כאב הלב מחליש אותי, הוא לוקח אוויר מריאותיי
הוא משדר הודעות לראשי
אזהרות צורמניות אזעקות עולות יורדות
רק לא לחזור לשם.
אומרים שזה מבגר, אומרים מחשל
אומרים שאדם מתבגר רק אחרי שכאב, ששכב בצל.
ומה אם הגיע לא מוכן? מה אם לא קיבל את המיגון בזמן?
גם אז חייבים להשתתף במלחמה? לקחת חלק במארבים האלה,
הפגזות פתע מאש ידידותית.
או שמותר מראש למתוח דגל לבן, לומר
"הגעתי לא מוכן"
הניחו לי ממשחקי האדם האלו, תנו לי לחיות את חיי
נשבעת שאשתדל, בעצמי, שלא לפגוע
באף אחד.