עינת את זוכרת אותי?
עינת ואני נפגשות בצהריים בצריפים הישנים הסמוכים לכביש, אלו שפעם גרו בהם זוגות צעירים, מאוהבים. כשהיא קוראת לי בלחישה רמה אני מחליקה במהירות מהכיסאות המתקפלים שבמרפסת של סבא וסבתא, ורצה לקראתה. האוויר חם ולח, רוחש מסערה של חרקים זועפים, ורוח עבה מעפעפת את העלים הכבדים. עינת ואני אוספות אלינו את האוצרות השקופים, אלו שאנשים אחרים כבר לא רואים. יש לנו על ריצפת הצריף הקרירה אוצרות רבים. צלחת אמייל סדוקה וכד זכוכית צהובה, בקבוקי מים ירוקים שאנחנו ממלאות במים ודחוסות לתוכם ענפים הדורים. בשעות הצהריים אנחנו מתמסרות לעולמנו הדמיוני, אוספות אליו את כל מה שנשר ונשכח, את מה שלא מועיל. בחסות הצריף הישן על קירותיו המקליפים אנחנו בונות לנו קן של סודות ראשוניים. ליבנו מופשל, עולה על גדותיו, מילים שאסור להן לחמוק ממחבואן באות אליו עכשיו. וכך, באור העמום של חמסין צהריים, בחום הכבד, מרפה השרירים והעפעפיים, מותר לזמן כלבים בלתי נשכחים שהלכו לעולמם, גורים רכים שאהבנו ומצאו את מותם, מותר להודות שקשה למצוא מקום בחברתם של הילדים, שכואב לצפות ואז להתאכזב מגדודי המבוגרים. בשעות הצהריים הלאות, חתולים הם ידידים, כולנו שפופים ביחד, רכים, אוהבים. אנחנו אוספות עלים, מקימות אנדרטות וקושרות חבלים, אנחנו בונות מחסה שעשוי מסודות ולחשים, מזרדים ועלים ריחניים. התור העייף מלווה אותנו, מבטו משקיף אלינו, מתעניין. כשנלך מכאן, הוא ינחת מטה אל צלחות האמייל, ינק מהמים שהשארנו לו. קשה לעזוב את עולם הצריפים הזקן, לחזור לזירת ההתרחשות השטוחה מדי, החלקה, בה מילים חדות מושלכות לעברנו, חותכות בהתרסה.
אבל קולות רפים חודרים את הקירות הישנים, השמש השוקעת מעירה הורים מודאגים.
רישומי עפרון על נייר/2019
תערוכה קבוצתית ׳כמוס בשפה׳/גלריה גורדון-לונדון/ראשון לציון.