יום כיפור בקיבוץ
יום כיפור בקיבוץ, השקט
יום כיפור בקיבוץ. השקט הוא שמיכה כבדה של ציפורים צורחות. צווחות ממש! ההמולה מן הכביש ממול נעצרה אמש. מאז אני מתקשה למצוא שלווה. הרעש הוא בן לוויה, מתחרה בזה שבתוכי. כששקט מדי, קשה לי. אינני יודעת מה לעשות עם עצמי, ואז, אני מדברת ללא הרף. מחשבות שעוצרות לרגע, אבל לי אין השהייה ואני יורה אותן מתוכי, עד שדב משתיק אותי. וזה תהליך,תהליך. קודם הוא עוצם את עיניו בליאות ואז מניח יד כבדה על מצחו. אחר כך פותח עיניים עייפות, בורר את המילים. מה זה משנה מה יאמר? העלבון שלי שוכב בסוף המשפט. רק לקחת לידיים ולחבק אלי. ׳דבורה׳, הוא אומר לי, ׳מספיק. תהיי שקטה׳. אני תמיד נכעסת ממנו. משתיק אותי ככה, כאילו בדעתו לומר דבר מה. כאילו היינו בעיצומה של שיחה ואני כאן, משתלטת, מפריעה. מחשבותיו אף פעם לא מתגלות אלי, ולמען האמת, אם אשתוק, תהייה כאן דממה. דממת מוות איומה. כלום לא יישמע. הטרנזיסטור כבוי, אין כלום להאזין לו, ודב עסוק בחוברות התשבצים הטיפשיות שלו. מעלעל, מחפש מילה שחמקה מעיניו. אם החוברת פתורה לגמרי, הוא יושב שעות ומוחק. לשונו העצלה, הכבדה. מציצה מפיו. מוחק, ואז שוב פותר. אין בי כוחות לריטואל האווילי הזה.
דב שתקן ומוזר. זהו גורלי. מכל הרעש הגדול שיצרתי סביבי, זכיתי בדממה של אדם אחד לידי. הראש כואב לי מרב שקט, ולפני שתתפרץ מפי מילה בעייתית, אני מחליטה לצאת אל המרפסת. אולי השכנים יושבים גם הם בחוץ, ונחליף מילה. כשאני קמה ממקומי, דב מרים מבט שואל. ׳לאן זה׳, הוא אומר לי. ׳החוצה׳ אני עונה, יורה את המילה הקצרה כאילו היא לבדה תוכל לצייר לו את כל אכזבותיי מן החיים. חיי שלי, מה הוא חושב לעצמו? האם הוא חושב שאכזבתו היא היחידה המתקיימת כאן לצידי? מה על זו שלי? מה עם היד החסונה, השרירית שקיוויתי שתתפוס בי, מובילה אותי בבטחון אל החדר עם המיטה. מה עם מעט רומנטיקה? צחוק חרישי בלילה? חשבתי כי כל אלו יירגעו עם השנים. הכמיהה, הרצון, אך הם נותרו חיים, מפעפעים בדמי. הגוף מזדקן אך הראש נותר צעיר. דורש את מנת התענוגות שהובטחה לו אי שם בשנות העשרים. אבל דב בשלו, לא קולט שום רמזים. הוא עוצם את עיניו, נאנח. שריקה רפה עוזבת את שפתיו. אני מכירה אותה. זו תלונה. השריקה הזו מספרת לכל העולם שהוא טרף את קלפיו, ואז זכה בקלף אכזב. אני. ‘נו טוב׳, הוא אומר לי עכשיו, ׳נצא החוצה לרגע׳. הוא מדבר אלי. לא מביט בי. קם. אבל רק רגע, אם שנינו נשב יחדיו, מה נאכל? כך סתם שני אנשים? יש צורך להכניס משהו לפה. כבר קרוב לארבע וחצי ממילא. ׳שב דב׳ אני אומרת לו, ׳אכין תקרובת ואז נצא׳. אצלנו לא צמים. זה הוחלט, שנים קודם. דב בא מבית מאוד דתי. נצר לרשב״ם. אביו היה מורה לתורה אשר לקח קשה את נטישתו של בנו את הדת. כעס עליו כשעלה ארצה. התחנן שיחזור על עקבותיו. אבל דב לא רצה בכל זה. לא האמין בתפילות, בצומות, הוא רצה לחיות בשקט את חייו. ׳דבורה׳, הוא אמר לי, בשיחה אחת שהיתה ארוכה מאוד ולכן לא אשכח לעולם, ׳דבורה, החיים קצרים ואבי לא הוכיח לי שיש מישהו שעבורו עלי לכתת כך את רגליי. תני לי להינות, לחיות׳. ואני, מי אכפת לי? הרי לא באתי ממשפחה שהיתה קרובה אל הדת. אימי האומללה, עבדה עד צאת נשמתה. אלוהים לא שלח אליה שום מנחה ולה לא היה רגע לתפילות. כעסה עליו, כעסה עלינו, כעסה על מר גורלה. והנה אני כאן, עם הנצר הזה, והוא לא דתי, הוא חי את חייו, ממלא תשבצים ואוכל ביום כיפור. ממש פרחח. אני עצמי לא צמה. לא מאמינה בסליחות משום כיוון. הכל שחור או לבן. מי שאיכזב שילך וישב בצד. אין מחילה. וגם אני, אם הכעסתי מישהו, כנראה שהיתה לכך הצדקה. אני ממהרת אל המטבח. מנה קלה אני אכין. משהו שיחזיק מעמד עד לארוחה המפסקת בחדר האוכל. אני נכנסת אל המטבח הקטן, קודם כל דוחפת אצבע אל מיכל של שוקולד השחר. אלו הם הריגושים שנותרו לי, סערות קטנות של סוכר. אני מתקינה ארוחה קלה, ושמה הכל על מגש. פרוסות של לחם שחור, קוביית חמאה מלוחה, פרוסות של עגבנייה עם כמות נדיבה של מלח ופלפל שחור, גבינה לבנה בגביע וגם קפה שחור עם מעט חלב. מניחה סוכרזית ליד. אני מניחה את המגש על השולחן בחוץ, ואז מבחינה ששוב חירבנה יונה על מפת השולחן. חיה טיפשה. כל היום מטרטרת ומחרבנת. אני ניגשת אל הצינור. משפריצה מים על המפה. החירבון נשטף למטה. מנגבת ורוטנת. שוב עולה בי אותה המחשבה, על דירה בורגנית בעיר סואנת, נטולת יונים ועכברים. מקנאה באחותי חנה. ׳נו דב׳, אני צועקת אליו. מן המרפסת נישא קולי בשקט הנורא. אני שומעת את הכורסא הנדחפת לאחור. הכל צפוי. גם הצלילים שגופו מייצר. הוא יוצא אלי, מזעיף את גביניו. ׳מה יש לך דבורה׳ הוא שואל עכשיו, ׳על מה המהומה׳? אני משתיקה אותו. ׳שב תאכל׳. ׳תגיד תודה׳. והוא מגחך אלי, נבוך. מצאנו דרך לסבול האחד את השנייה.