דודה ריבה
ריבה היתה אישה ערירית. ככה סבתא שלי הציגה אותה
ריבה היתה אישה ערירית. ככה סבתא שלי הציגה אותה בפני, כאשר העזתי ושאלתי למה אין לה בעל וילדים. כשהגיעה לארץ, נסעתי עם סבא וסבתא שלי לבקר אותה במעברה בה שהתה. אני זוכרת שורות, שורות של קרונות עץ חומים, האחד זהה לשני. בעוד אנחנו הולכים על שביל הכורכר בין הקרונות, תהיתי לעצמי, איך ריבה מצליחה לזהות את צריף המגורים שלה? החלטתי שכנראה בגלל היותם כה דומים, היא יכולה להיכנס לכל אחד מהם ולהרגיש שהגיעה הביתה. ולכן, זינקתי במעלה המדרגות שהובילו אל הצריף הבא, השתחוויתי בפני המבוגרים המופתעים והזמנתי אותם להיכנס לביתה של ריבה. מופתעת אף היא, הביטה ריבה ימינה ושמאלה ואז חייכה בפה חסר שיניים והנהנה בשמחה. נכון! זה בדיוק הצריף שלה. כולנו נדחפנו פנימה ואני השתדלתי מאוד לנשום נשימות שטוחות וקצרות בשביל שלא להפעיל את חוש הריח בשום צורה. בחדר רבץ ענן כבד של ניחוח שהוא לא מכאן. אולי סבון שהשתמשה בו, או אוכל שבישלה, אולי הריח הגיע עם המזוודה החומה הכבדה שעמדה פתוחה. השנים עברו, ריבה התמקמה והייתה לאחות סיעודית בתל השומר. היא שיפרה מאוד את התנאים שלה ועברה לגור ברמת אפעל, במגורי העובדים. כשנסעתי לבקר אותה עם סבא וסבתא שלי, היא אירחה אותנו בכל כך הרבה תשומת לב, עד שחשבתי שזה נעים להיות חברים של אנשים בודדים. אני לא זוכרת אם היא הייתה קרובת משפחה או חברת ילדות אבל גם היא עשתה עלייה והגיעה לישראל ומשום מה לא מצאה לה אהבה גדולה או אפילו קטנה, כזו שתבער על אש נמוכה, אבל תצליח להפיק לה משפחה. שנים מאוחר יותר הבנתי לבד שלכל אחד ישנה המסגרת בתוכה הוא מרגיש הכי ממוקד. לא כולם בוחרים את הבחירה שאותי לימדו לראות כאילו היא הבחירה היחידה שישנה.
ריבה הייתה מגיעה לביקור אצל סבא וסבתא שלי אחת לכמה חודשים, לשישי שבת. תמיד עם מזוודה קטנה, לבושה בקפידה. שרשרת פנינים וסט של אפודה וסוודר תואמים. היא לבשה אותם גם בימים חמים, שערה אסוף במטפחת שנראתה לי כמו עשויה מבד עשיר נורא. ובטח היו לה כספים לקנות לעצמה כאלו מטפחות יפות כי היא היתה לבד ויכלה לחשוב רק על עצמה. היה בה משהו לא מכאן. תמיד זרה, מבטה עגול ומתפלא, הלשון כבדה. תמיד אחרת. מאוד חיכיתי לביקורים שלה. ביחד, היו שלושתם יושבים מסביב לשולחן בגינה, בשעה ארבע וחצי הם היו לועסים לאט את הלקרדה שסבתא דאגה להצטייד בה. ריבה היתה מחמיאה בחום על הדג, הלחם בחמאה. מחמאות של מישהי שמבינה.
היא לא הייתה דודה מתנפלת. שמרה תמיד על ריחוק ולא חשתי אף פעם סכנה מכיוונה. לא פחדתי שהיא תחנוק בחיבוק גדול ותרטיב בנשיקה מגעילה. תמיד הייתה מביאה איתה "טייגאלאך", אותן עוגיות מופלאות שלה, שהיא הייתה אורזת בתוך קופסת פח עגולה, כחולה, (לפעמים היא הייתה מגיעה איתן כשהן עדיין חמימות ורכות. לאחר כמה ימים הן היו מתקשות לכדי אבן קטנה ואז היה צריך לנשוך אותן בעדינות בשביל שלא לפגוע באיזו שן תמימה). הטייגאלאך היו מאוד מסובכים להכנה. פעם שאלתי את סבתא שלי, שהייתה בעצמה אופה לא קטנה, למה היא לא מכינה כאלה וסבתא הסבירה לי שאת הבצק צריך לזרוק למים רותחים ואז לטגן ולאפות ולגלגל בתוך ריבה רכה ושהתהליך ארוך אבל ריבה ערירית ויש לה יותר זמן. משהוא במילה הזו הפך לאיזו אות של תוגה שקטה. בלי להוסיף דבר, ערירותה של ריבה הפכה לכל מה שייצג אותה. העדר משפחתה ייחד אותה והפך אותה בעיני לדמות שברירית וקשה בו זמנית. אחרת, ובלתי ניתנת לפענוח. מה עשתה שם בדירתה הקטנה, הלבנה? לבדה בערבים, דמיינתי אותה מטגנת כדורי טייגלאך קטנים, מניחה בשמן הרותח, כל כדור מגולגל ומגולגל, מקבל את כל תשומת ליבה, מקופל בתוך ידי האחות הרכות שלה. אולי לבשה תוך כדי את המדים שלה, מטפחת לבנה לראשה. היא תמיד סיקרנה אותי, אבל כשגדלתי התרחקתי, איבדתי עניין וההזדמנות לשאול אותה על חייה ובחירותיה אבדה לי. יכול להיות שלא הייתה ערירית כלל וכלל. אולי הייתה לה אהבה גדולה שלא מצאה חן בעיני סבתא, שלא נראתה לגיטימית להציג בפני נכדה צעירה ולכן היא העדיפה לטשטש את קיומה. לפחות כך אני מקווה שהיה.
