אתם בטח חושבים שאין לי מה לומר.
אתם בטח חושבים שאין לי מה לומר. העובדה שדבורה מפטפטת את עצמה לדעת, כרגיל, משכיחה מכם את העובדה שגם אני נמצא כאן.
אתם בטח חושבים שאין לי מה לומר. העובדה שדבורה מפטפטת את עצמה לדעת, כרגיל, משכיחה מכם את העובדה שגם אני נמצא כאן. לא תמיד מסכים עם הכל, לרב לא מסכים כלל, אבל שותק. והשתיקה הזו היא לא משום שאין לי מה לומר, ולא משום שלא אכפת לי, כמו שדבורה ממהרת להאשים אותי תמיד. זו שתיקה של מי שכבר נואש מלהתערב. שתיקה של מי שיודע שכל מילה שהוא אומר משמשת לחומר תבערה. למען האמת, יש לי מחשבות על רבים מן האירועים, מסקנות וחלקי החלטות אבל למדתי לשמור אותן, את כולן, לעצמי. למדתי לחיות עם שלדי משפטים, מילים חלולות, אפילו צעקות חנוקות. כל כולן נדחסו מטה, אל חלל הבטן והרחק מגופי, העיקר לא לחיות בתוך סדרה ארוכה ואינסופית של ויכוחים והאשמות. מעת לעת, ישנו גודש של סאה. כאשר קולה בא אלי במהירות גדולה, האשמה מתערבבת בהאשמה, כמו צפירה ארוכה, עולה חמת זעם בגופי ומשתלטת עלי, אני קם באחת ממקום מושבי, דוחף ברגלי, כמעט ובועט את הכורסא שלי, וניגש אל חדר השינה שלנו, אל הקיר. שם אני נעמד, כתפי מכווצות מזעם, גרוני חנוק, אגרופיי קפוצים. אני עוצם את עיניי בחוזקה וממלמל את מה שליבי צועק אלי. 'אישה ארורה אישה ארורה אישה ארורה'. ככה. בשקט. עד שאני נרגע. כאשר כל המילים נאמרו ואני נותר מרוקן מתוכן, אני נשאר לעמוד כך, מצחי שעון על הקיר הקריר. ברגעים הללו לא נשמע קול בבית. נדמה לי שדבורה כבר יודעת שזהו זמן טוב לא להשמיע קול. למדתי כבר לזהות כי ברגעים שאחרי, מיד נשמעת קפיצתו של מתג הקומקום החשמלי, ובאורח פלא, כאשר אני מגיח מחדר השינה, כושל אל הכורסא שלי, מחכה לי תמיד כוס של קפה שחור על השולחן הקטן. כאילו רוצה לומר לי, ארורה ארורה, אבל עדיין אשתך.
שיגרת הימים מוכרת לשנינו. דבורה מפעילה ואני פועל. אומרת לי בוא, אני בא. אומרת לי שב, אני יושב, אומרת תביא, אני הולך ומביא ואז חוזר אל מקומי, קונה לי זמן שקט על הכורסא האהובה עלי, תחת מנורת הקריאה, לצידה מונחת ערימה של חוברות התשבצים שלי. המחק, העפרון, המחדד. על השולחן מונח הטרנזיסטור שלי. מכוון על רשת ב', משעות היקיצה ועד לשעה שמונה בערב, אז אני עובר לחדשות עם חיים יבין. בין לבין אני אוכל את מה שדבורה מגישה לי, מעלעל בעיתון, מניח את ראשי אחורה, לנמנום ארוך. אני יודע עד כמה שהשקט הזה מוציא את זוגתי מדעתה. אם יכלה, הייתה מבקשת לה גבר אחר. אין ספור פעמים אמרה כך בעצמה. אמרה, ידיה מנופפות באוויר ככנפי תרנוגלת. תרנגולת כבדה. צועקת, מקרקרת אך לא זזה ממקומה. המשפטים המוכרים עד עייפה כבר לא מזיזים לליבי. כבר לא משנים לי דבר. לא הייתה עת לאהבה גדולה, אף רגע אחד בחיי. תמיד היו המשימות. חינוכו של אבי, בביתנו המוקפד. מורה לתורה, כל חייו היו בנויים ממצוות וכללים שנעשו בחופזה תחת משטר סובייטי אימתני. למדתי למלט את עצמי. לעשות כפי שהתבקש ממני ואז, בשקט, להשאיר רווח לצו ליבי. תמיד אהבתי נוסחאות. נוסחאות מתמטיות שנסחו בי רוגע ושקט שלא מצאתי אף פעם בקיום מצוות. הנדנוד המטומטם של פלג גופי העליון הביך אותי תמיד. בחרתי במספרים. שלא כמו בתעתועי הדת המסתוריים, היכן שגוף נעלם ציווה עלי אינספור מצוות וחוקים, בעולם המספרים היה חוק וסדר. היה הגיון. והכי חשוב, בסוף כל נוסחה חיכתה בשקט התוצאה. כמה שאני אוהב את האמת המוחלטת שלה. תוצאה אחת ברורה. סדר ושקט מסתתרים בכל פעולה.
השלמתי את חוק לימודי, ושכנעתי את אבי לתת לי ללמוד מקצוע שתגמול לצידו. כזה שלא צריך לעשותו בסתר, כזה שיכול לשרת אותי תמיד. השנים עברו. מזמן אינני בבית אבי המסור שהלך מזמן לעולמו. היום, ישוב על כורסא בבית הלבנים שלי, על אדמת הקיבוץ שבניתי, אחרי שנים ארוכות של תרומה ועשייה, כל הקיבוץ מואר תודות לחוטים הצבעוניים שבתשומת לב ובשקדנות רבה אני חיברתי, ובעשותי כן, דאגתי לרשת טובה ומהימנה של חשמל. כעת אני יכול להביט אל מעבר לגביניה הזועפים של דבורה, לראות את חיי חולפים לנגד עיני. יש שהיו אומרים כי היו אלה חיים שקייטים אך אין זה כך כלל.
אני בחרתי. עליתי ארצה, עשיתי מה שעשיתי. הייתי כמעט הנצר האחרון מבני משפחתי לשאת הלאה את שם משפחתנו המכובד. בשקט ובלי להתלהם. בניתי, נישאתי, הבאתי ילדים. מילאתי את חלקי כגבר על פני האדמה. כל השאר הם רעשי רקע. צעקה של אישה שלא יודעת שובע.
אינני אומר זאת בקלות דעת. אני מרשה לעצמי להניח את הנחת היסוד הזו אחרי שנים של נסיונות. תביא לי, תקנה לי, אין לי, נגמר לי, היה לי, חסר לי. עייפתי מכל אלו. עתה, בשנות השבעים שלי, אני מדמה עצמי לגזע של עץ ישן. כל צעקה כזו, כל תביעה, מקלפת ממני עוד קליפה. ואני מניח לקליפות להיקרע ממני לאיטן. בסוף לא יישאר דבר. הגזע הדקיק יכרע קדימה, יתעייף אל תוך עצמו, יניח לעצמו ליפול, ושם יחכה השקט. השקט האמיתי.