סחף הפחדים הגדולים
שרון רשב"ם פרופ
בזמן האחרון יש סחף.
הפחדים עולים על גדותיהם
זולגים מעבר לתיקרת ההגיון
הופכים לעובדות.
איך מתמודדים
כשהפחדים הדמיוניים
ניצבים דוממים,
(וחושבים שהם)
חוסמים בגופם
את מעט האור שלמעלה?
פחדים כהים, עלובים
מייצגים את שולי הדרך, את
המקום אליו כולנו פוחדים
למעוד.
ואני אומרת
(עכשיו משהם כאן),
מקבלים אותם.
גם הם רוצים הכרה,
גם להם מותר להגיע עד פתח הדלת ולבקש כניסה.
אפשר לתת להם להתארח לרגע,
להסתכל על פניהם הכהות, הרעבות התובעניות,
ללא פחד.
לאפשר להם לספר לנו את סיפורם הנוגה
ואחר כך לפתוח את הדלת ולתת להם
ללכת לדרכם.