להיות לבד

23/10/19

להיות לבד. יום אחד החלטתי שאני לא יוצאת יותר מהבית. שאני מפסיקה עם ההסתובבויות. במקום לקטוע את היום שלי במטלות, הפכתי אותו למרחב אחד ארוך. הישיבה נעשתה רצינית יותר. מקיפה. לא נאלצתי לקטוע אותה. לחשב לוחות זמנים. והרי היציאה מתרחשת הרבה לפני שהיא מתחילה. הביגוד, התכשיט, הפריזורה. ישנם ימים בהם אני מוותרת על ארוחות כבדות, נהינת מריקנות הבטן, כשחותכת לי ירקות. מה אני כבר צריכה בכדי לחיות? כוס קפה שחור עם סוכרזית, חתיכת לחם לפה. אבל על הביגוד היומי אקפיד תמיד! בבוקר מתאימה. דואגת לצבעים, שלא יתנגשו סוגי הבדים. מראה של אישה הוא סך כל התאמות הצבעים שלה. אז הבוקר מתחיל כרגיל. השכם בבוקר עם כוס קפה, תחת האזדרכת והענף של התור הזקן, זה שכבר שנים מגרגר ומחרבן. אם רודה מתעקשת אני נוסעת לחדר האוכל, לשבת לצידה, למרות שלא דחופה לי שום פגישה, שום שיחה. אינני מכירה את האני החדשה. היכן האישה התזזיתית, הדברנית, הלא מסופקת שהייתי? לאן היא הלכה? אך לא מזמן, כשדב עוד היה כאן, לא היה לי רגע דל. תמיד להזיז, לבשל, לחתוך ולדבר. נסיעות לחדרה, שמלות חדשות. חשבתי שאני עושה זאת בשביל לא לאפשר לשיגרה לכסות אותי, להאט את שמחת החיים שבי. והרי כל כך נלחמתי לשמר אותה כל השנים. מאז שדב בעלי פרש לעולמו, משהו ממני הלך ביחד איתו. נדמה לי שהחלק שהוא הכי פחות אהב. נדמה לי שאם היה פוגש את מי שהנני עכשיו, אולי היה נשאר. אולי היה מכריז שהוא שוב מאוהב. אני מביטה בפליאה על מי שהנני מן הצד, ואינני מזהה את השקט שבי. כל אדוותיי שקעו מסביבי, אבן המרד שלי שקעה למצולות, ומי שנותרה, היא סבתא כבדה על כורסא. אינני יוצאת. אינני באה. אני מנהלת את היום מתוך ביתי. מכשיר הטלפון לצידי. המקרר, תנור האפייה, גם הם איבדו מקסמם. נדמה לי כי מי שהייתי נוצרה עם השנים, כמו צלמית שיצרתי בכדי לשמור על האני שלי, כנגד דרישותיו של דב. כנגד הערותיו, מבטיו המשתיקים, החתימה של שפתיו. הייתי מתריסה, הייתי מתווכחת ומלהיטה. רק לא לוותר. רק לא לתת לו לנצח, וכך לאבד לנצח את האישה שהבאתי עמי. אותי. וכי מי הייתי? אישה צעירה, נפעמת מאי הידיעה, מה שלא הכרתי הרבה יותר מרגש מהשגרה המוכרה. דמיינתי את עצמי, חלוצה חסונה, לבושה מכנס חאקי קצר, הכפתור בחולצתי פתוח, שערי נישא, מתנפנף ברוח. היו כמה רגעים כאלו של תחושת חופש מרגשת וטובה, אולם מהר מאוד חברתי לדב, כנראה שהחינוך שקיבלתי, ניצח את הצורך בהרפתקאה. השנים, הלידות, הזוגיות, החברה, הקבוצה. כל אלו הצמיחו דבורה חדשה. זועפת, מתנצחת וחסרת מנוחה. רק כשדב הלך לדרכו, פתאום הרימה ראשה אישה אחרת, בדומיה דרשה ממני להביט סביבי, להרגע. עתה אני מי שהנני, שקטה. ליאה ומפויסת. אין עוד לאן לברוח, ואין ממי להמלט. ביתי הוא אני, ואני, אישה בביתה.