חלוצה ואמא
חלוצה ואמא בקיבוץ
האימהות החדשה שלי התנגשה בעוצמה בחלוציותי. אם הגעתי לקיבוץ חדורת מטרה, כזו שכל קושי התגמד אל מולה, אזי הלידה של בני הבכור מילאה את עולמי, שינתה אותו מן הקצה אל הקצה, דחקה את חיי הקודמים הצידה. אבל רק לשלושה ימים. שלושה ימים בהם זכיתי להיות שם לצידו, לחמול עליו, להחזיק בו. כעבור שלושה ימים חזרנו לקיבוץ. היה עלי להגיש את בני לידיה המיומנות של המטפלת בפעוטון. לבושה בסינר לבן מעומלן, היה לקחה אותו לידיה ופנתה ממני כשהיא מנחה אותי להגיע כעבור שלוש שעות להנקה. לא אוכל לתאר את הקרע. אני, שהקשיתי את ליבי, שידעתי להפנות מבט קדימה, גם כאשר אבי עזב את אמי ואת אחיי בריגה, גם כשהיה עלי לקום ולעזוב את משפחתי ולחצות את הים. אני הייתי בטוחה כי ליבי עמד בכל ולא הייתי מוכנה לנפילה הנוראה שהייתה עבורי הפרידה מבני. עד לאותו רגע הייתי מוכנה לספוג את הכל. את השעות, את הלינה באוהל הרטוב בימים הראשונים על הגבעה, את חיי החלוציות. הפרידה מבכורי קרעה את ליבי אל מחוץ לגופי ולתדהמתי, נשארתי בחיים. כואבת, עצובה, קשורה בחבלי השיטה, האסיפה, החברה.
מותר היה לי להגיע בשעות קבועות להאכלה. מותר היה לנו לקחת אותו אלינו למספר שעות ואז היה עלי להחזיר אותו. לתת אותו בידיה של המטפלת, בידיעה שלא יהיה לה זמן ללטף אותו. שמגעה לא ישתהה על מצחו, שהיא לא תהיה שם כשיתעורר באמצע הלילה לחבק אותו. ואף אני לא. אפורה ומיואשת התהלכתי במדרכות. לא היה לי אל מי לפנות. וכי מה יש לומר? זה קרה כל הזמן, כולנו ידענו שכך היה וכך יהיה, ואם ברצוני להיות חלק מן הקבוצה, עלי לכבד את העקרונות שלה. כמה רציתי לקחת אותו בזרועותיי ולרוץ איתו אל מעבר לגדרות הקבוצה. לברוח הרחק אל חדר משלי בו ישנה דלת וישנם חלונות אותם אוכל לפתוח ולסגור כאוות נפשי, על פי רצוני, ורק להיות. לאט, לאט חלפו הימים והלילות. גיליתי שאפשר להישבר אבל להמשיך ולחיות. לתפקד. לקום עם שחר, לצעוד לעבודה, לחיות עם המחשבות, ללכת מסביב לבורות. אך לילה אחד חשוך ורטוב קמתי בוכה. מצחו של הילד להט כשהשארתי אותו להשכבה בידיה של המטפלת, ושום דבר שאמרה לא יכול היה להניח את דעתי. לנחם אותי. שנאתי אותה. ניסיתי לחזור אל השינה אבל זו עזבה אותי. מיואשת, תפסתי בכתפו של דב, נענעתי אותה. 'קום דב' אמרתי לו בחשש. מי יודע איך יגיב להבעת החולשה. 'אינני ישן' הוא אמר לי. 'גם לי קשה המחשבה'. זה היה רגע שלא אשכח. לדעת שאינני לבד. 'דב' אמרתי לו, 'מה על הילד?' 'איך אדע?' והוא, אביר קטן ונחוש, חייך אלי בשפתיים חתומות. 'חשבתי על משהו' אמר לי. 'אחולל הפסקת חשמל'. 'רעמים וברקים בחוץ' 'אך טבעי כי יפול החשמל'. הוא קם בשקט, עטוף במעיל הגשם שלו, וצעד אל החשמלייה. שם, הוא דאג להפיל את השלטר ולהפסיק את זרימת החשמל ואז, צעד לאיטו לעבר חדר השמרטף. בחוץ כבר הסתובבו שתי דמויות תזזיתיות, שומרות הלילה, שאצו אליו בשמחה. 'דב', הן קראו אליו, איזו הצלה. דב שלי צעד בביטחה לפעוטון של בננו. כביכול משם הגיעה הבעיה. הוא נכנס בשקט, צעד אל מיטתו, וידא שמצחו שקט, שהוא ישן בשלווה במיטתו. ואז, חזר להרים את השלטר. באותו לילה מר הרגשתי דבר מה חדש. הרגשתי שאינני לבד, שיש לילד אב. שיש גם דרכים לעקוף את השיטה.